שבר הינו הפרעה בשלמות העצם. ההפרעה עלולה להיות קלה בצורת סדק, או גדולה ובולטת, בצורת שבר מרוסק. ניתן לחלק את השברים לשתי קבוצות עיקריות: שבר סגור - שבו אין חשיפה של העצם השבורה לאוויר החיצוני. שבר פתוח - שבו נגרם נזק לרמות סביב העצם, ונוצר מגע בין העצם השבורה לאוויר.
סוג השבר, כפי שנראה באחת מטכניקות הצילום השונות עשוי להיות בעל אחת מהצורות הבאות:
שבר רוחבי - כאשר קו השבר עובר לרוחב העצם.
שבר אלכסוני - כאשר קו השבר עובר בצורה אלכסונית.
שבר לולייני - כאשר קו השבר עובר בצורה אלכסונית ולוליינית.
שבר נדחס - כאשר חלק של עצם נדחס לתוך חלק אחר שלה.
שבר מרוסק - כאשר נראים בצילום יותר משני חלקים שבורים באותו איזור.
שבר תלישה - כאשר שריר או רצועה תלולשים את העצם במקום התחברותם אליה.
סיבות לשברים ניתן למנות ארבע סיבות עיקריות לשברים:
חבלה חיצונית
שבר מאמץ כתוצאה מ"עייפות החומר" (OVER LOAD)
שבר פתלוגי כתוצאה מגידול או מחלה.
שבר על רקע של דלדול העצם (אוסטאופורוזיס).
איחוי שברים
לעצם יש יכולת התחדשות (רגנרציה). יכולת זו מאפיינת את מרבית תאי הגוף, להוציא תאי שריר, תאי עצב ותאי סחוס. מיד לאחר היווצרות השבר מתפתח באזור שטף דם היוצר קריש דם. קריש הדם מהווה את החיבור הראשוני (אם כי חלש ביותר) בין חלקי השבר. אל תוך קריש דם זה משקע הגוף תאים בוני עצם, המביאים למקום חומרים סידנים ומאחים בדרך זו את השבר. רקמת העצם החדשה המאחה את השבר נקראת קלוס (CALLUS).
מעניין לציין, כי קיים שלב ראשוני באיחוי העצם, המתבטא דווקא בהריסת קצות העצם השבורים. הריסה זו מבטיחה כי תאי העצם שיאחו את הקצוות השבורים יהיו תאים בריאים. שלב זה נקרה אוסטאוליזיס, והוא נמשך כ- 10 ימים. עובדה זו מסבירה מדוע במקרה של שבר קל (סדק ושבר-מאמץ קל), או שבר באזור קשה לאבחון, לא ניתן לאבחנו בצילום אנטגן אלא רק כ- 10 ימים אחרי קרות השבר.
לכל עצם ולכל אזור בעצם זמן איחוי משלהם. משך ההחלמה (והאיחוי) תלוי בכמה גורמים: סוג השבר, עמדת השבר, המצב הגופני הכללי של האדם, גיל האדם ורמת פעילותו טרם הפציעה. כללית ניתן לומר כי הזמן הנדרש לאיחוי שברים נע בין שלושה לשנים-עשר שבועות, אך ישנם מקרים חריגים הנמשכים גם חודשים רבים.
קיבוע שברים
כדי ששבר יתאחה יש להבטיח מספר תנאים:
יצירת מגע בין חלקי השבר
הספקה דמית תקינה לאזור השבר
קיבוע השבר ומניעת תזוזה של חלקי
קיבוע השבר יבטיח עמדה אנטומית תקינה של העצם, ימנע נזק לרקמות הרכות מסביב (כלי דם, עצבים, שרירים) וימנע כאבים. בנוסף, קיבוע השבר יאפשר ביצוע פעילות הכרחית בחיי היומיום. קיימות שתי צורת של קיבוע: קיבוע חיצוני בצורת גבס, סד, או כל מיתקן אחר, וקיבוע פנימי על ידי ניתוח, המחבר את חלקי העצם השבורים באמצעות ברגים, מסמרים או פלטות שעשויות מפלדת אל-חלד.
שיקום לאחר שבר קיבוע השבר באמצעות גבס כולל גם את המיפרק שמעל קו השבר וגם את המיפרק שמתחתיו. הקיבוע גורם לחולשת שרירים כתוצאה מאי-הפעלתם וירידה בטווח התנועה של המיפרקים שהיו בקיבוע.
שיקום איבד שהיה מקובע נעשה על-ידי ביצוע תרגילים לחיזוק השרירים ולהגדלת טווחי התנועה. חיזוק השרירים אצל ספורטאים צריך להיות אינטנסיבי ותוך מתן התנגדות הולכת וגוברת. מעניין לציין, כי כוח השרירים חוזר לקדמותו תוך ארבעה עד שישה חודשים מיום הסרת הגבס, אולם נפח השרירים נשאר קטן עד כשנה מים השבר. הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי ההחלמה המלאה של העצם מבחינת המבנה הפנימי שלה ויכולתה לעמוד בעומסים גבוהים אורכת כשנה תמימה. במשך אותה שנה מנגנוני ההגנה של הגוף מונעים מהשרירים מלהתעצם, כל עוד העצם לא החלימה במלואה.
היחלשותם של השרירים והירידה בטווח התנועה של המיפרקים המקוביעם לאחר שבר הביאה לפיתוח ולשכלול של צורות הקיבוע. כיום ניתן לקבע שברים באמצעות מיתקנים מיוחדים, השומרים על יציבות השבר מחד-גיסא ומאפשרים תנועתיות למיפרקים מאידך גיסא. שימוש במיתקנים אלו מקל על האדם בתקופת הקיבוע, חוסך זמן ניכר בתהליך השיקום ומאפשר חזרה מהירה לפעילות.
